גזר דין בתיק ת"פ 46187-01-12

1.         הנאשם לפניי הורשע, על פי הודאתו בעובדות כתב האישום, בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק") .

2.         על פי המפורט בכתב האישום, ביום 20.01.12 בסמוך לשעה 17:30, ניגש הנאשם אל המתלוננים מ"ט וד"א (להלן: "המתלוננים") שעה שהלכו ברחוב גלבוע בנצרת עילית. הנאשם החל לשוחח עם השניים, וביקש ממ"ט לראות את הטלפון הסלולארי שלו. מ"ט הסכים והעביר את הטלפון הנייד לידי הנאשם. הנאשם סירב להשיב למ"ט את המכשיר לאחר שביקשו בחזרה, ואף איים כי ישבור את המכשיר אם המתלוננים לא  יעבירו לידיו סך של 100 ש"ח.

            המתלוננים העבירו לידי הנאשם סך של 45 ש"ח, והנאשם השיב למ"ט את מכשיר הטלפון.

3.         בא כוח המאשימה הגיש לבית המשפט את גיליון המרשם הפלילי של הנאשם, וכן גזר דין בת"פ 34894-12-10 ממנו עולה כי נגד הנאשם עומד מאסר מותנה של 12 חודשים שהינו בר הפעלה. כמו כן מבקש בא כוח המאשימה להטיל על הנאשם מאסר בפועל לתקופה ממושכת, תוך הפנייה לעברו הפלילי המכביד, וכן מאסר על תנאי ותשלום קנס. בא כוח המאשימה ציין כי עברו של הנאשם ופנייתו באיומים לזוג קטינים יש בהם ללמד על היותו של הנאשם אדם מסוכן, וזאת אף על פי שהעבירה בה הורשע אינה "ברף החומרה הגבוה בתחום זה".

4.         הסנגור טען כי יש להעניק את מרבית המשקל בעת גזירת הדין לעובדות כתב האישום ולנסיבות ביצוע העבירה, להבדיל מהוראות החיקוק. לטענתו, עובדות כתב האישום מצביעות על כך שמדובר בעבירת אלימות ולא בעבירת רכוש, ועל כן אין מתקיים התנאי שנקבע בת"פ 34894-12-10. הסנגור הפנה בטיעוניו לע"פ 7176/04.

            הסנגור ביקש מבית המשפט להתחשב בהודאתו של הנאשם אשר חסכה זמן שיפוטי ואת העדתם של הקטינים. עוד הפנה למצבו הכלכלי הקשה של הנאשם, אשר שוחרר ממאסר כחודש ימים בלבד טרם האירוע המפורט בכתב האישום.

            הסנגור סבור כי המקרה אינו מחייב הטלת מאסר לתקופה ממושכת, ולכן מבקש להסתפק בתקופת המעצר, החל מיום 20.01.12.

5.         הנאשם טען כי נטל כדורים באותו היום, התבלבל ולא התכוון לבצע את העבירה. לדבריו, "הייתי מסטול באותו יום".

דיון והכרעה

6.         הפנייתו של הסנגור להלכה בע"פ 7176/04 ירון תלמי נ' מדינת ישראל (2.2.06, לא פורסם) יש בה ללמד דווקא מסקנה הפוכה מזו לה הוא טוען. בעניין תלמי לעיל הפנו השופטים להלכה שנקבעה בע"פ 49/08 עמוס מסילתי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 808, ולפיה:

            "... המבחן להפעלת התנאי אינו מבחן טכני-פורמלי אלא מבחן מהותי ענייני.".

עוד הפנו להסבריה של כבוד השופטת פרוקצ'יה בע"פ 1867/00 מדינת ישראל נ' אבי            גוטמן, פ"ד נד (3) 145, 151, ולפיהם:

                        "הטעם להלכה זו נעוץ במטרה העונשית שביסוד המאסר על-תנאי, קרי: התנאי                  יופעל אם הנאשם חזר לסורו ועבר שוב את עבירת התנאי, כאשר למושג זה ניתנת                 פרשנות המבקשת לכלול בתוכו את אותו סוג התנהגות אשר הענישה המותנית               הקודמת התכוונה לאסור ואשר מפניו ביקשה להרתיע."

7.         במקרה דנן הן המבחן הפורמאלי והן המבחן המהותי מובילים למסקנה בדבר        התקיימותו של התנאי. כפי שפירש הסנגור, עבירת "סחיטה באיומים" מופיעה בחוק תחת פרק י"א שכותרתו "פגיעות ברכוש". יחד עם זאת, צודק הסנגור כי על פי מדד זה             לבדו אין מקום להגדיר את העבירה כעבירת רכוש, ויש להידרש לנסיבות ביצוע העבירה.    במקרה דנן, הן האיום והן מטרתו מצביעים על כך שמדובר בעבירת רכוש. ראשית,           הנאשם לא איים לנקוט באלימות או לפגוע בגופם של המתלוננים, בשמם הטוב וכיוצא             באלה איומים, אלא הודיע כי ישבור את מכשיר הפלאפון של המתלונן מ"ט, שהוא רכושו. שאלה היא אם בכך בלבד יש כדי למלא אחר התנאי של "עבירת רכוש". במקרה דנן אין      צורך להכריע בשאלה זו, שכן גם חלקה השני של המשוואה, קרי - מטרת האיום, עניינה             בנטילת כספם של המתלוננים, שאף הוא רכושם. כאשר שני חלקי העבירה, האיום     ומטרתו, מכוונים לרכושם של המתלוננים, אין כל מקום לקבל את הטענה בדבר אי             התקיימותו של התנאי לפיו: "שלא יעבור על: כל עבירת רכוש למעט אחזקת נכס חשוד             כגנוב".

8.         לגופם של דברים, אני מקבל את האמירה לפיה אין מדובר בעבירה ברף חומרה גבוה.          בעניין זה ראוי לפרט כי הנאשם לא נקט באלימות פיזית ואף לא איים לנקוט אלימות         פיזית כלפי המתלוננים; וכן כי מכשיר הפלאפון הושב לידי המתלוננים לאחר שהנאשם         קיבל לידיו סכום של 45 שקלים בלבד. מנגד, עומד לנגד עיניי גיליון המרשם הפלילי של             הנאשם, ובו מפורטות לא פחות מ-17 הרשעות בעבירות רכוש, אלימות וסמים. הסנגור        עצמו פירט כי הנאשם השתחרר מן הכלא כחודש ימים בלבד טרם אירוע הסחיטה,         ומכלול הנסיבות מצביע על פוטנציאל נמוך להפנמת הפסול שבמעשים וליכולתו של הנאשם לנצל הקלה בעונשו לשם שיקום עצמי.

9.         באשר לעבירת הסחיטה באיומים, המחוקק קבע לעבירה זו, בנסיבותיו של מקרה זה,         עונש מירבי של 9 שנות מאסר. על כך נאמר בע"פ 1106/11 מדינת ישראל נ' תום ואקנין      (29.6.11, לא פורסם):

"חומרתו של העונש המירבי שקבע המחוקק, יש בה כדי להצביע על סלידתו העמוקה מהעבירה. בעוד שעבירת האיומים "סתם" הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין, קובעת עונש מירבי של שלוש שנות מאסר, הרי שאם מתלווה לאיומים פגיעה בקניינו או בגופו של אדם, מתייצב רף הענישה המקסימאלי על 7 או 9 שנות מאסר. מדינה דמוקרטית, החורטת על דגלה עקרונות של חופש וחירות, אינה יכולה לתת יד לגורם כלשהו אשר חפץ לעשות דין לעצמו, ולהשיג את מטרותיו תוך הפעלת אמצעי לחץ פסולים, ופגיעה בכבודו ובקניינו של האחר - ללא רשות. אין חולק איפוא על הקשר שבין האיסור המופיע בעבירה, לבין הזכויות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

                        רף הענישה הגבוה שנקבע לעבירה, מהווה כלל מנחה בדבר העונש שיש לגזור על                 הדורסים את הוראות החוק ברגל גסה."

10.        אף כי איני סבור כי יש להחמיר עם הנאשם במידה הקרובה לעונש המירבי, הרי שאין        מקום נוכח חומרת העבירה ועברו המכביד של הנאשם להקל עימו כפי שמבקש הסנגור,           ומן הראוי להשית עונש של מאסר בפועל לתקופה ארוכה יותר מזו לה עותר הנאשם.     בקביעת העונש הראוי שקלתי את נסיבות ביצוע העבירה כמפורט לעיל ואת הודיית             הנאשם בעובדות כתב האישום, כשלנגד שיקולים אלה עמדו הרשעותיו הקודמות, העובדה כי העבירה בוצעה כלפי קטינים והתרשמותי כי הנאשם מהווה סכנה לציבור, נוכח תלותו בסמים, כפי שפירט בדברים שנשא בבית המשפט.